|
|
|
| |
|
GUY RAZ
גיא רז
|
|
ISRAEL
|
|
1964
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
Artist Press
|
|
Mar 18, 2011
|
|
Guy Raz PPS "Political Abstract & Terror esthetics"
|
Read More
|
|
|
Dec 15, 2008
|
|
גיא רז בתערוכה "הבטון"|האמת האפורה|מאת: אסתר זנדברג
|
Read More
|
גיא רז בתערוכה "הבטון"|האמת האפורה|מאת: אסתר זנדברג
|
|
האמת האפורה
יום שישי 12 בדצמבר 2008 05:15 מאת: אסתר זנדברג
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,416,209,30755,.aspx
שירת הבטון
תאריך פתיחה: 1 דצמבר 2008
תאריך סגירה: 18 אפריל 2009
מוזיאון ארץ ישראל תל אביב
כתובת: חיים לבנון 2, רמת אביב, תל אביב
שעות פעילות: ראשון עד רביעי 16:00-10:00 חמישי 20:00-10:00 שישי ושבת 14:00-10:00
טלפון:
03-6415244
הבטון, נושא דגל הקידמה ואחד מסמליה של הציונות, הושלך בקלות רבה מדי יחד אתה. תערוכה חדשה מבטאת בעיקר געגוע אל ימים שבהם האסוציאציה המיידית אל החומר הזה לא היתה גדר ההפרדה
תצלום של גיא רז, "כיסופים", 2007
קחו מלט, חול, חצץ ומים, ערבבו היטב, חכו עד שיתקשה, ותקבלו בטון. כל כך קל ופשוט. אולי לא פלא שהבטון הוא כיום החומר מעשה ידי אדם הנפוץ ביותר בעולם. ב-2006 נוצקו ברחבי העולם שבעה קילומטרים מעוקבים של בטון, 40% מהם בסין. בישראל מייצרים בשנה כ-15 מיליון מ"ק בטון, שהוא "חומר הבנייה החשוב היחיד שאפשר לייצרו מגלם הארץ", כפי שמצוין בערך "בטון" באנציקלופדיה העברית.
"פשטות ההכנה של המלט וזמינות חומרי הגלם הביאו להתפשטות הייצור ברחבי העולם. ייצור עצמאי של מלט מהווה גם אחד הסימנים לכלכלה עצמאית של מדינה מודרנית", כותב פרופ' אמנון כץ מהטכניון בחיפה בקטלוג התערוכה "שירת הבטון" שאצרה יהודית מצקל ותיפתח היום במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. כבר ב-1902 חזה תיאודור הרצל בספרו "אלטנוילנד" את הקמתם של בתי חרושת למלט ולבנים כאמצעי ליסודה של חברה מודרנית במדינת היהודים. ב-1923 מימש התעשיין היהודי הציוני מיכאל פולק את החזון, כשהקים ליד חיפה את בית החרושת למלט נשר. מצקל, מוקסמת כדבריה מהדרך המופלאה שבה נפגשו שני החלומות, מציגה בתערוכה את הבטון כ"אתוס מרכזי בהגשמת החזון הציוני".
יחד במערבל
חומר בנייה הוא לא אמצעי תמים שנועד אך ורק להקמת בניינים - "אלא גם, ובעיקר, כלי במאבק רעיוני על הסביבה הבנויה, בבחינת אמור לי מה הם חומרי הבנייה שלך ואומר לך מי אתה", כותב האדריכל אור אלכסנדרוביץ במאמרו "כורכר, מלט, ערבים, יהודים, איך בונים עיר עברית", שיתפרסם בקרוב בכתב העת "תיאוריה וביקורת". הבטון קשור למאבק על עבודה עברית ועל הקמתה של העיר העברית והבית הלאומי, כפי שכותב אלכסנדרוביץ.
מגדל הוויסות, אגם זוהר בחבל לכיש. חלק ממפעל ירקון-נגב, 1958 (תצלום: יעקב אביאל / ארכיון לתיעוד ולשימור מורשת מקורות)
בארץ ישראל אומץ הבטון כחומר של הציונות, ובמדינת ישראל בראשיתה - כחומר של המדינה. הבטון עורר תמיד רגשות עזים וקוטביים. בישראל בראשיתה, העיסוק בבטון הפך לאובססיווי, בהשפעת לה קורבוזייה, ואמנים ואדריכלים בני דור המדינה פיתחו יחס כמעט הומו-אירוטי אל הבטון כהתגלמות הגבריות. בשיחה עם האדריכל צבי אפרת לספר "הפרויקט הישראלי", קושר האדריכל רם כרמי בין הבטון לבין דור חדש בארץ, "צברי, לא אינטלקטואלי, פיסי מאוד, קשור לדנציגר, לכנעניות, לשורשים של המקום הזה - ציוני, לאומי. היה לנו רצון להיות אמיתיים". בשביל כרמי, האדריכלות הבינלאומית (באוהאוס) של אבותיו היתה "חולצה לבנה" המכסה בטיח לבן על האמת, הבטון היה "הגוף של הבניין".
כל אלה, מסכם אפרת, נדחסים למערבל הבטון "ומצטרפים לעיסה דביקה של האנשות פרטיות וקיבוציות ומתקשים באחת כאמת מקומית, כמקומיות אמיתית. באופנת הבטון טמונים יסודותיו של פונדמנטליזם אדריכלי ישראלי שילך ויעצים ביחס ישיר לגרף הרגשות הלאומיים".
תותח הבטון (מערבן בטון) ליציקת בתים, 1949 (תצלום: רודולף יונס / ארכיון קרן קיימת לישראל)
כשהגרף ירד והחברה הישראלית נפנתה לחשבונות נפש, שינה גם הבטון את דימויו ההירואי. בחומר של הציונות ושל המדינה נתלים כעת חטאיהן של הציונות ושל המדינה: ייהוד המרחב, כיבוש השממה, השיכונים, הקיפוח, ערי הפיתוח - ויחד עם מי האמבט נשפכים לפח האשפה של ההיסטוריה גם הסוציאליזם ומדינת הרווחה הנקשרים בבטון, ונוח כל כך להשכיח אותם.
בבטון מוטחות בעשורים האחרונים גם תחושות התסכול על כיסוי הנוף הפתוח בישראל בתשתיות ובבנייה. כל בנייה נחשבת ל"בטון" ומסתופפת מתחת לקללת ה"שלמת בטון ומלט". עם התעוררות המודעות לגורל כדור הארץ, הבטון נחשב גם לאחד המפגעים הסביבתיים הגדולים, אף שאינו המזיק ביותר לסביבה מבין חומרי הבנייה, כדברי פרופ' כץ.
"הפועל העברי", פסל בטון בתכנונו של האדריכל אריה אלחנני. יריד המזרח בתל אביב, 1934 (צלם לא ידוע, אוסף פרטי)
עם הקמת גדר ההפרדה, הבטון עונד גם את אות הקלון של הכיבוש, שכיעורו הפך את החומר עצמו למכוער, שנוא ודחוי. מנגד, בעידן של הדוניזם ואנינות טעם, הבטון הוא כיום גם חומר המחמד של מעצבי הבון טון הישראלי החדש. הבטון כבר אינו מחוספס או סוציאליסטי, אלא מוחלק ומלוטש, אינדיווידואליסטי, בורגני ונהנתני. כרמי עצמו, אולי הבולט בבני דור הבטון, התנער זה כבר מאדריכלות הבטון, ה"ברוטליזם", והמיר אותה באדריכלות רומנטית-לירית. בנייני הבטון שלו נמרחים לאחרונה בצבע לבן, המכסה ומעלים באבחת מברשת עדויות לקיומה של אמת היסטורית, אפורה ככל שתהיה.
לגעת בהוויה הישראלית
מצקל מתבוננת בבטון בעיניים תמימות, כדבריה. היא מוקסמת מחזונו של הרצל ומ"חולמי החלומות" שבאו בעקבותיו, כמו היהודי הרוסי פולק שהקים את נשר וחולל את "המפץ הגדול בשימוש בבטון בארץ" - ומביטה בהשתאות ובנוסטלגיה בחומר הארכיוני: פועלים עברים עובדים ביציקה, נשים צעירות מערבלות בטון, שירי ערש שהבטיחו לילד לפני השנה שכשכתגדל תהיה בנאי, הכל מתוך "תחושת שליחות עמוקה". "כן, יש בי נוסטלגיה, ואני לא רואה בכך דבר פסול", היא אומרת.
המסע מבחינתה של מצקל הוא גם מסע פרטי. היא ילידת רומניה שהגיעה לישראל ב-1957 "ותמיד תויקתי ברובריקה של עולה חדשה. לא חשוב כמה קראתי וכמה למדתי על ישראל. כך שבשבילי לעסוק בבטון זה לעסוק בהוויה הישראלית, ליצור לעצמי שורשים. גדלתי כילדה בשיכון עולים בתל גיבורים בחולון, בלוקים של שלוש קומות וארבע כניסות ודירות של 45 מ"ר. היתה לי ילדות נהדרת, של חברה שנוצרה יש מאין במקום מנותק מכל מקום".
אף שהבטון מתקשר באופן מיידי לאדריכלות, בתערוכה היא רק רקע ואילוסטרציה לנושא המרכזי. "אין לי מספיק ידע בתחום הזה", מסבירה מצקל, "ואחרי התערוכה 'הפרויקט הישראלי' היה לי קשה להיכנס לנישה הזאת". יחד עם זאת האדריכלות נוכחת בכל התצלומים: במגדלי המים והשמירה מהבטון, בבתי השיכונים, במאיץ החלקיקים במכון ויצמן, בבית הכנסת של צבי הקר בבה"ד 1 במצפה רמון, בגדר ההפרדה או במתקן אימונים ללוחמה בסביבה בנויה שנראה בעצמו כשיכון, ועוד.
כיסוי בלבד
המאמרים בקטלוג עוסקים בבטון באמנות - מאמרו של האמן דני קרוון על עבודתו; ובבטון בשירה העברית - מאמר של חוקר הספרות העברית פרופ' חנן חבר. "הספרות העברית בחושיה החדים אמנם טרחה רבות בביצורו של הבטון כמכשיר לגאולה לאומית", כותב חבר, "אבל יחד עם זאת גם גילתה רגישות להקשר הפוליטי של הבטון - כלומר לארעיותו כתוצר של המעשה הקולוניאלי החדש, הלא אורגני, ארעיות שחתרה תחת עמידותו ונצחיותו". לעדות, מנתח חבר את פזמונו של אלתרמן "שיר בוקר", ומציע פיצוח משלו לשורה הנודעת הלקוחה ממנו, "נלבישך שלמת בטון ומלט". טור זה, מסביר חבר, "מלמד אמנם על עתיד שבו הארץ תפותח ותיושב, אבל הבטון מצביע באורח מטונימי על עירום ועל ראשוניות טבעית שהשלמה רק תכסה בראשוניותה. התרבות אמנם עומדת בניגוד לטבעי ואף, כך מקווה השיר, תכריע אותו. אבל הוא, הטבע, תמיד ייוותר הגוף העירום שמתחת לשלמה".
סיפורו של הבטון מסתיים בשברו. בנימה של קינה יותר מאשר בביקורת אפקטיווית, מצקל מקוננת בשיחה אתה על כך ש"הבטון נהפך לחומר מאיים ומרתיע. בטון מתחבר לגדר ההפרדה, לגבול, למחסומים, למקלטים, לחומות שמסביב לווילות ומסביב ליישובים שלמים ועוד מעט כל המדינה תהיה מוקפת בבטון. בטון מתקשר לגשרים ומחלפים שהופכים כל נוף לנוף הולך ונעלם. הצידוק לשימוש בבטון באמנות או בפיסול נעלם. אפילו תבליטי הבטון בחדרי אוכל בקיבוצים ובבנייני הציבור במושבים, שבעיני זאת הגרסה שלנו למסורת האיקונוסטסיס - האיקונות בכנסייה היוונית אורתודוקסית - לא קיימים יותר. הביטחון השתלט על הבטון במובן הטוטאלי ביותר".
|
|
|
|
Download file
|
|
|
|
Jan 31, 2007
|
|
מקום-צילום:דוד רובינגר, מיקי קרצמן וגיא רז בבית גבריאל|אוצרת: עליזה אורבך
|
Read More
|
מקום-צילום:דוד רובינגר, מיקי קרצמן וגיא רז בבית גבריאל|אוצרת: עליזה אורבך
|
|
האמת האפורה
יום שישי 12 בדצמבר 2008 05:15 מאת: אסתר זנדברג
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,416,209,30755,.aspx
שירת הבטון
תאריך פתיחה: 1 דצמבר 2008
תאריך סגירה: 18 אפריל 2009
מוזיאון ארץ ישראל תל אביב
כתובת: חיים לבנון 2, רמת אביב, תל אביב
שעות פעילות: ראשון עד רביעי 16:00-10:00 חמישי 20:00-10:00
שישי ושבת 14:00-10:00
טלפון: 03-6415244
הבטון, נושא דגל הקידמה ואחד מסמליה של הציונות, הושלך בקלות רבה מדי יחד אתה. תערוכה חדשה מבטאת בעיקר געגוע אל ימים שבהם האסוציאציה המיידית אל החומר הזה לא היתה גדר ההפרדה
תצלום של גיא רז, "כיסופים", 2007
קחו מלט, חול, חצץ ומים, ערבבו היטב, חכו עד שיתקשה, ותקבלו בטון. כל כך קל ופשוט. אולי לא פלא שהבטון הוא כיום החומר מעשה ידי אדם הנפוץ ביותר בעולם. ב-2006 נוצקו ברחבי העולם שבעה קילומטרים מעוקבים של בטון, 40% מהם בסין. בישראל מייצרים בשנה כ-15 מיליון מ"ק בטון, שהוא "חומר הבנייה החשוב היחיד שאפשר לייצרו מגלם הארץ", כפי שמצוין בערך "בטון" באנציקלופדיה העברית.
"פשטות ההכנה של המלט וזמינות חומרי הגלם הביאו להתפשטות הייצור ברחבי העולם. ייצור עצמאי של מלט מהווה גם אחד הסימנים לכלכלה עצמאית של מדינה מודרנית", כותב פרופ' אמנון כץ מהטכניון בחיפה בקטלוג התערוכה "שירת הבטון" שאצרה יהודית מצקל ותיפתח היום במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. כבר ב-1902 חזה תיאודור הרצל בספרו "אלטנוילנד" את הקמתם של בתי חרושת למלט ולבנים כאמצעי ליסודה של חברה מודרנית במדינת היהודים. ב-1923 מימש התעשיין היהודי הציוני מיכאל פולק את החזון, כשהקים ליד חיפה את בית החרושת למלט נשר. מצקל, מוקסמת כדבריה מהדרך המופלאה שבה נפגשו שני החלומות, מציגה בתערוכה את הבטון כ"אתוס מרכזי בהגשמת החזון הציוני".
יחד במערבל
חומר בנייה הוא לא אמצעי תמים שנועד אך ורק להקמת בניינים - "אלא גם, ובעיקר, כלי במאבק רעיוני על הסביבה הבנויה, בבחינת אמור לי מה הם חומרי הבנייה שלך ואומר לך מי אתה", כותב האדריכל אור אלכסנדרוביץ במאמרו "כורכר, מלט, ערבים, יהודים, איך בונים עיר עברית", שיתפרסם בקרוב בכתב העת "תיאוריה וביקורת". הבטון קשור למאבק על עבודה עברית ועל הקמתה של העיר העברית והבית הלאומי, כפי שכותב אלכסנדרוביץ.
מגדל הוויסות, אגם זוהר בחבל לכיש. חלק ממפעל ירקון-נגב, 1958 (תצלום: יעקב אביאל / ארכיון לתיעוד ולשימור מורשת מקורות)
בארץ ישראל אומץ הבטון כחומר של הציונות, ובמדינת ישראל בראשיתה - כחומר של המדינה. הבטון עורר תמיד רגשות עזים וקוטביים. בישראל בראשיתה, העיסוק בבטון הפך לאובססיווי, בהשפעת לה קורבוזייה, ואמנים ואדריכלים בני דור המדינה פיתחו יחס כמעט הומו-אירוטי אל הבטון כהתגלמות הגבריות. בשיחה עם האדריכל צבי אפרת לספר "הפרויקט הישראלי", קושר האדריכל רם כרמי בין הבטון לבין דור חדש בארץ, "צברי, לא אינטלקטואלי, פיסי מאוד, קשור לדנציגר, לכנעניות, לשורשים של המקום הזה - ציוני, לאומי. היה לנו רצון להיות אמיתיים". בשביל כרמי, האדריכלות הבינלאומית (באוהאוס) של אבותיו היתה "חולצה לבנה" המכסה בטיח לבן על האמת, הבטון היה "הגוף של הבניין".
כל אלה, מסכם אפרת, נדחסים למערבל הבטון "ומצטרפים לעיסה דביקה של האנשות פרטיות וקיבוציות ומתקשים באחת כאמת מקומית, כמקומיות אמיתית. באופנת הבטון טמונים יסודותיו של פונדמנטליזם אדריכלי ישראלי שילך ויעצים ביחס ישיר לגרף הרגשות הלאומיים".
תותח הבטון (מערבן בטון) ליציקת בתים, 1949 (תצלום: רודולף יונס / ארכיון קרן קיימת לישראל)
כשהגרף ירד והחברה הישראלית נפנתה לחשבונות נפש, שינה גם הבטון את דימויו ההירואי. בחומר של הציונות ושל המדינה נתלים כעת חטאיהן של הציונות ושל המדינה: ייהוד המרחב, כיבוש השממה, השיכונים, הקיפוח, ערי הפיתוח - ויחד עם מי האמבט נשפכים לפח האשפה של ההיסטוריה גם הסוציאליזם ומדינת הרווחה הנקשרים בבטון, ונוח כל כך להשכיח אותם.
בבטון מוטחות בעשורים האחרונים גם תחושות התסכול על כיסוי הנוף הפתוח בישראל בתשתיות ובבנייה. כל בנייה נחשבת ל"בטון" ומסתופפת מתחת לקללת ה"שלמת בטון ומלט". עם התעוררות המודעות לגורל כדור הארץ, הבטון נחשב גם לאחד המפגעים הסביבתיים הגדולים, אף שאינו המזיק ביותר לסביבה מבין חומרי הבנייה, כדברי פרופ' כץ.
"הפועל העברי", פסל בטון בתכנונו של האדריכל אריה אלחנני. יריד המזרח בתל אביב, 1934 (צלם לא ידוע, אוסף פרטי)
עם הקמת גדר ההפרדה, הבטון עונד גם את אות הקלון של הכיבוש, שכיעורו הפך את החומר עצמו למכוער, שנוא ודחוי. מנגד, בעידן של הדוניזם ואנינות טעם, הבטון הוא כיום גם חומר המחמד של מעצבי הבון טון הישראלי החדש. הבטון כבר אינו מחוספס או סוציאליסטי, אלא מוחלק ומלוטש, אינדיווידואליסטי, בורגני ונהנתני. כרמי עצמו, אולי הבולט בבני דור הבטון, התנער זה כבר מאדריכלות הבטון, ה"ברוטליזם", והמיר אותה באדריכלות רומנטית-לירית. בנייני הבטון שלו נמרחים לאחרונה בצבע לבן, המכסה ומעלים באבחת מברשת עדויות לקיומה של אמת היסטורית, אפורה ככל שתהיה.
לגעת בהוויה הישראלית
מצקל מתבוננת בבטון בעיניים תמימות, כדבריה. היא מוקסמת מחזונו של הרצל ומ"חולמי החלומות" שבאו בעקבותיו, כמו היהודי הרוסי פולק שהקים את נשר וחולל את "המפץ הגדול בשימוש בבטון בארץ" - ומביטה בהשתאות ובנוסטלגיה בחומר הארכיוני: פועלים עברים עובדים ביציקה, נשים צעירות מערבלות בטון, שירי ערש שהבטיחו לילד לפני השנה שכשכתגדל תהיה בנאי, הכל מתוך "תחושת שליחות עמוקה". "כן, יש בי נוסטלגיה, ואני לא רואה בכך דבר פסול", היא אומרת.
המסע מבחינתה של מצקל הוא גם מסע פרטי. היא ילידת רומניה שהגיעה לישראל ב-1957 "ותמיד תויקתי ברובריקה של עולה חדשה. לא חשוב כמה קראתי וכמה למדתי על ישראל. כך שבשבילי לעסוק בבטון זה לעסוק בהוויה הישראלית, ליצור לעצמי שורשים. גדלתי כילדה בשיכון עולים בתל גיבורים בחולון, בלוקים של שלוש קומות וארבע כניסות ודירות של 45 מ"ר. היתה לי ילדות נהדרת, של חברה שנוצרה יש מאין במקום מנותק מכל מקום".
אף שהבטון מתקשר באופן מיידי לאדריכלות, בתערוכה היא רק רקע ואילוסטרציה לנושא המרכזי. "אין לי מספיק ידע בתחום הזה", מסבירה מצקל, "ואחרי התערוכה 'הפרויקט הישראלי' היה לי קשה להיכנס לנישה הזאת". יחד עם זאת האדריכלות נוכחת בכל התצלומים: במגדלי המים והשמירה מהבטון, בבתי השיכונים, במאיץ החלקיקים במכון ויצמן, בבית הכנסת של צבי הקר בבה"ד 1 במצפה רמון, בגדר ההפרדה או במתקן אימונים ללוחמה בסביבה בנויה שנראה בעצמו כשיכון, ועוד.
כיסוי בלבד
המאמרים בקטלוג עוסקים בבטון באמנות - מאמרו של האמן דני קרוון על עבודתו; ובבטון בשירה העברית - מאמר של חוקר הספרות העברית פרופ' חנן חבר. "הספרות העברית בחושיה החדים אמנם טרחה רבות בביצורו של הבטון כמכשיר לגאולה לאומית", כותב חבר, "אבל יחד עם זאת גם גילתה רגישות להקשר הפוליטי של הבטון - כלומר לארעיותו כתוצר של המעשה הקולוניאלי החדש, הלא אורגני, ארעיות שחתרה תחת עמידותו ונצחיותו". לעדות, מנתח חבר את פזמונו של אלתרמן "שיר בוקר", ומציע פיצוח משלו לשורה הנודעת הלקוחה ממנו, "נלבישך שלמת בטון ומלט". טור זה, מסביר חבר, "מלמד אמנם על עתיד שבו הארץ תפותח ותיושב, אבל הבטון מצביע באורח מטונימי על עירום ועל ראשוניות טבעית שהשלמה רק תכסה בראשוניותה. התרבות אמנם עומדת בניגוד לטבעי ואף, כך מקווה השיר, תכריע אותו. אבל הוא, הטבע, תמיד ייוותר הגוף העירום שמתחת לשלמה".
סיפורו של הבטון מסתיים בשברו. בנימה של קינה יותר מאשר בביקורת אפקטיווית, מצקל מקוננת בשיחה אתה על כך ש"הבטון נהפך לחומר מאיים ומרתיע. בטון מתחבר לגדר ההפרדה, לגבול, למחסומים, למקלטים, לחומות שמסביב לווילות ומסביב ליישובים שלמים ועוד מעט כל המדינה תהיה מוקפת בבטון. בטון מתקשר לגשרים ומחלפים שהופכים כל נוף לנוף הולך ונעלם. הצידוק לשימוש בבטון באמנות או בפיסול נעלם. אפילו תבליטי הבטון בחדרי אוכל בקיבוצים ובבנייני הציבור במושבים, שבעיני זאת הגרסה שלנו למסורת האיקונוסטסיס - האיקונות בכנסייה היוונית אורתודוקסית - לא קיימים יותר. הביטחון השתלט על הבטון במובן הטוטאלי ביותר".
|
|
|
|
Download file(place photography guy raz.doc,82Kb)(place photography guy raz.doc,82Kb)
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|